Is Is Just Me Or Is The #unitislying Thing REALLY Sounds Like The Free Palestine Movement?

Cannot Stress Enough how important it is to read Howl’s Moving Castle written by Diana Wynn Jones immediately after watching Howl’s Moving Castle directed by Hayao Miyazaki. When he made the movie he was of course upset with war and thus included it in the film, but you gotta understand. You really Gotta Understand. Every time in the movie where Howl turns the door dial black to travel to an absolutely hellish warscape? You know where that same dial takes him in the book? The Real World Country Of Wales

אוקיי אף אחד לא שאל אבל הנה הסבר על ששת המצבים של שוקולד ולמה השוקולד נראה ככה:

שמתם פעם שאם ממיסים שוקולד בבית הוא נהיה פחות טעים? שהוא נהיה רך ולא מבריק? שהוא מתמצק רק במקרר ולא בטמפרטורת החדר?

לשוקולד יש 6 סידורים של התגבשות. 4 מהם נמסים בטמפרטורה של פחות 30°, אחד נמס בטמפרטורת הגוף, ואחד נמס בסביבות 40°. קשה להגיע אליו בהמסה אז בינתיים נתעלם ממנו.

אנחנו רוצים את הסידור שנמס בטמפרטורת הגוף, כדי שהשוקולד ימס על הלשון אבל יהיה קראנצ'י. בשביל זה, אנחנו צריכים לשלוט בגבישים שלו, ולוודא שכל הגבישים יציבים ב28°, ונמסים רק בטמפרטורת הגוף. לכן צריך לעשות תהליך שנקרא טמפרור, בו ממיסים את השוקולד (ממיסים את כל הגבישים), נותנים לו להתקרר קצת ואז ממיסים אותו שוב עד טמפרטורה של בערך 30° כדי להמיס את הגבישים שנמסים בטמפרטורה נמוכה, וככה לוודא שכל השוקולד בגבישים הטעימים שנמסים בטמפרטורת הגוף.

מה זה המצב השישי? שוקולד, בסופו של דבר, הוא לא יציב, ואם תתנו לשוקולד לשבת הרבה זמן, במיוחד במקרר, הוא יתפרק. השומן יצוף למעלה, והשוקולד לא יהיה מבריק וזה יראה כאילו יש עליו אבקה לבנה. זה בסדר!!! הוא יהיה קצת פחות טעים, כי הוא ימס בטמפרטורה גבוהה ולא יהיה ממש קרמי בפה, אבל הוא יהיה סבבה לגמרי לאכילה, ופחות יפה. אין איך לעצור את זה, אבל אם בא לכם לראות את זה קורה אפשר להאיץ את זה! קחו שוקולד, תמיסו אותו (בלי לטמפרר) ושימו במקרר! תוך שבוע תהיה עליו אבקה לבנה, שהיא השומן.

כן כן, מוצרי אוכל בארץ בחיים לא יגיעו לרמה של יפן, שהמוצר שבתמונת האריזה נראה כמעט אותו הדבר כמו המוצר האמיתי

אבל אני מוצאת את זה מצחיק שמוצרים בארץ לפעמים זה כזה;

לאן הלך הצבע

למה הצבע באריזה והצבע במציאות בהבדל כזה גדול

הדבר היחידי שמציאותי בתמונה (כשאין לה הרבה מאוד משתנים מתחילה) זה הגודל של הכדורים

this is the saddest fucking thing. wheres that post about when you cant even write a poem about it because its just there already

You know those anime meta posts along the lines of “I was born with pink hair. The doctors told my parents I was a Main Character and ever since my life has not known peace from demons/spirits/sports competitions/harems who find me”

Well I see that, and I raise you this:

An anime boy whose appearance is, by absolutely anyone’s account, completely and utterly average. Mundane hair. Mundane eyes. Not even glasses to set him the tiniest bit apart. A simple, unmemorable, unrecognizable civilian among a backdrop of millions.

And he has a lot of passions, and a lot of ambitions, which he hones every chance he gets. He’s dabbled in sports and archery and cooking and just about anything you could wrap a competition around. And he’s competed in many of these. Every chance he gets. With all of his passion and all of his might.

He’s crushed by the competition every single time.

Until one day–one day something clicks for him. Something that should have seemed obvious from the start and yet never was–as though everyone, including himself, was unwittingly blind to it. It clicks, when he realizes every kid who’s beaten him in competition, every kid who’s gone on to fame and glory and acclaim, has been some candy-haired gel-spiked ridiculously-dressed fucker. 

There’s some trend there that this Main Character boy can’t explain and can’t understand but he decides, this one time, fuck it. He’ll play along too. He’s got a model train competition in four days, and he’s got nothing more to lose. He hits up the department store, buys the pinkest, noxious-est, fruitiest hair dye he can find, the spikiest hair gel available, and the gaudiest clothes on the thrift rack. He enters the model train competition looking like a bubble gum gijinka.

And he wins.

Suddenly, the other candy-haired contestants notice him. They talk to him. They pledge rivalries. Girls notice him. Judges applaud him. Acclaimed model train aficionados offer him internships across the world. He’s hit on something. 

The main cast expands to cover just about every candy-hair cliche in the book: from the mostly-normal-looking demure school girl with the blue hair to the Naruto-est, yelling-est boy with the red-and-green spiked hair. The cool megane senpais, the purple haired tsunderes, suddenly everyone is interested in him. They’re prodigies and upstarts and underdogs and they truly believe that this main character boy is one of them.

So the main character boy maintains his ruse. He touches up his roots at dawn every morning and carefully attends to his gelled spikes and tells absolutely no one about this great, uncanny, unfathomable secret he’s stumbled upon. He wins his competitions left and right. He racks up the acclaim. He’s hailed as a prodigy of all trades, just now bursting onto the scene, and boils to the top of all his candy-haired peers.

He’s rising up, his every dream within his grasp. Until one day he gets a note under his door, taped to an old picture of his Normal Boring self from middle school, that says “You don’t belong”

כל מה שאני רוצה זה שוקולד פרה מריר עם סוכריות קופצות. זה יותר מדי לבקש?

יעני מו

כשהייתי בחטיבה נסעתי לקאמפ אמריקאי ונדהמתי לגלות שלא הייתה חובה להיות עם כובע או קרם הגנה, כל יום בצהריים הלכנו לבריכה בשמש, וחצי מהבנות שהיו איתי בחדר נשרפו כל כך שהן לא יכלו לישון וכל העור שלהן התקלף. וזה היה במקום שלא היה בו המון שמש (ירד גשם!!! באוגוסט!!!) פשוט היינו בחוץ כל היום. אז אני חושבת שבסך הכול התוכנית הזאת והחינוך להגנה בשמש בארץ טוב

Translation:

Child's voice: what a beautiful sky. Cool, a shooting star

*missile threat siren start blaring*

Child: fuck, not a shooting star, not a shooting star

הופ! ילדות ישראלית. 🪁

It's also fun to write good comments! I once wrote a page long comment about how I loved the fic (with horrible grammar, by the way. You don't need to be a good writer to write comments) and the author gifted me two continuations of the fic because it made them so happy. I once wrote a comment and the author said they cried because they now know how much I appreciated their work. Writing comments is the best

"Ao3 should allow multiple kudos" "I want to be able to leave more than one kudos"

COMMENT ON THE FUCKING FIC

I SWEAR TO GOD NO ONE COMMENTS MUCH NOW WHEN THE ONLY WAY TO SHOW APPRECIATION FOR A SINGLE CHAPTER IS COMMENTING AND I AM NOT HAVING THIS BULLSHIT BE LIKE TIKTOK WHERE NO ONE EVER COMMENTS POSITIVITY

FOR FUCKS SAKE JUST COMMENT ON THE FUCKING FIC YOU DON'T NEED A MULTIPLE KUDOS BUTTON YOU NEED ACTUAL WORDS

TRUST ME ON ANY WEBSITE OR APP I POST COMMENTS AND WORDS ARE 10X BETTER THAN ANY PLAIN LIKE AND WORDLESS REBLOG IF YOU LIKE SOMETHING LEAVE WORDS

COMMENT

ON

THE

FUCKING

FICS

It's interesting how the same Jews that were systematically murdered by Europeans for their ethnicity, magically became European colonizers when they rebuilt their own country in their historic homeland so they won't get murdered.

According to the antisemites cosplaying as human rights activists.

You know, the ones who are currently silent about the Druze, Christians and Alawites being murdered, raped and taken into slavery by islamists in Syria.

Unlike them, Israeli people are not silent and the Israeli government is helping them - the wounded Syrian Druze are being treated in Israeli hospitals right now, the IDF is actively backing up the minorities in Syria & preventing the terrorists from massacaring them, Israelis are raising money to send to families that were harmed.

Meanwhile, the "peace activists" are like "haha there is a fire in Israel lol hope they all die"

There are people who risk their life to save lives and there are people who don't have a life because they are too busy wishing death upon others. Supporting terrorists is the perfect activity for the latter.