Go Watch The Doctor Who Episode: A Christmas Carol. It Will Prepare You To Your Future

בצו הראשון שלי, הייתי 161. עליתי על המכשיר מדידת גובה בלייזר. הוא אמר שאני 210. החיילות באו לכתוב את זה, ואז קלטו שמשהו לא בסדר. רשמו שאני 158

אני: איזה משחק אכזרי גנים הפסדתי בו שגרם לי, גבר טרנס, להיות רק מטר 56, מתחת לגובה ממוצע אפילו לנשים!

אני:

I just saw a big dog walking a small dog. They both ran away when I got closer. What is going on

I was about to say that I am confused because I am Ashkenazi and we use both dates and apples but now I remember that one of my gradmas doesn't use dates. So ig we eat both?

fun(?) fact: i somehow only found out about non ashkenazi charoset last year (despite living in israel my whole life) when i tried the ben and jerrys charoset ice cream

this was not a pleasant experience cuz i dont like dates and i really like apple charoset 😔

Just enjoy it?? Have a tiny kid climb on you. Let them control your actions like a robot. Help them jump and play games with them and laugh with them and talk politics with your baby cousin. It's fun. Alternatively, embrace being an adult. Talk about adult stuff. Find out your mom used to throw her little brother in the trash. Find out that your uncle knows German??? How? Learn about old stuff like. Talk to your grandma about why she became a mother at 21. Talk to your aunt about her kids education. You can enjoy all of it! You also might learn some weird stuff

reblog if you're the single teen at family functions so you just stand in the corner watching the kids play and the adults talk

It can also just taste bad. I ate a garlic chip once. Turns out you are not supposed to eat them straight up, but cook with them. The garlic chip was disgusting. I eat raw garlic sometimes, but garlic chips is garlic intensified

people will say "why cant the eldritch gods just be nice to humans :((" and then kill a bug for existing near them

נראה לי שהבנתי את אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בדיבורים על הסכסוך אונליין לעומת דיבורים על הסכסוך איפה שהוא אשכרה קורה.

אנחנו חיים כאן. ובסופו של דבר, אנחנו רוצים שלום. אנחנו רוצים לחיות. בתור מי שבאים מחברה של מצביעי סמוטריץ' ואוהבי בן גביר, הרוב המוחלט אפילו שלהם לא שונאים ערבים כי הם ערבים וחושבים שיהודים הם העם הנבחר הנעלה אתנית- הם שונאים לחיות בפחד מפיגועים וחושבים שגזענות תפתור את זה. מעטים כאן האנשים שלא בסך הכל רוצים לחיות בשקט. אלה החיים שלנו, וגם הפלסטינים שחיים תחת כיבוש וגם הישראלים שחיים דרך מלחמות ופיגועים פשוט רוצים שזה יפסיק. אנחנו פשוט רוצים להיות מסוגלים לצאת מהבית בלי לפחד שירו בנו או ידקרו אותנו, לנסוע באוטובוסים בלי לפחד שהם יתפוצצו, להקשיב למוזיקה בלי לקבל התקפי חרדה מדברים שנשמעים קצת כמו אזעקה. אני לא יכולים לדבר על החוויה של פלסטינים שגרים כאן כי אני לא פלסטינים, אבל בסופו של דבר הם בני אדם ואני מניחים שהם גם רוצים את אותו הדבר.

אבל מבחינת האמריקאים שיושבים בבטחה בבית שלהם? גם אלה שרואים את הקונפליקט בצורה הכי הוגנת ומדויקת, הם לא מפחדים. מבחינתם זה לא עניין של חיים או מוות- זה עניין של עקרונות מוסריים. גם בשביל אלה שמבחינתם זה לא סיפור שהם רוצים שהבלורבוז שלהם ינצחו בו, זה מבחן. זאת טרגדיה במרחק אלפי קילומטרים, והם רוצים להשתמש בתפיסות המוסריות שלהם כדי לנצח בה. אתם תומכים בזכויות של ילידים לארץ להיות עצמאיים? אתם תומכים בשחרור האזרח? אתם תומכים במערב? בקולוניאליזם? בשוויון זכויות? היררכיה? לא משנה מה היא תפיסת העולם שלכם, הנה אופציה מצויינת ליישם אותה!!!!!!! הם ניגשים לקונפליקט בנקודת מבט של עקרונות, במקום בנקודת מבט של חוויית חיים. זאת הסיבה שיש קווירז פור חמאס- הם חיים את הקונפליקט בתור משהו עקרוני שבו החלשים צריכים לנצח על החזקים כי קווירים היו חלשים לאורך ההיסטוריה, וזאת התפיסה העקרונית שלהם. לא משנה איך זה משפיע על קווירים שבאמת חיים כאן. הם לא פונים לקונפליקט בבדל של אנוכיות או מחשבה של איך זה משפיע עלי, כי יש לזה 0 השפעה עליהם. זאת תנועה עקרונית מבחינתם, לא חיים של אנשים.

רובם המוחלט האנשים שגרים כאן מוכנים לוותר על העקרונות שלהם. הציונים הכי ציונים שאני מכירים היו מוכנים לתת לפלסטינים חצי מהמדינה שהם תופסים בתור שייכת להם אם זה היה מגביר את הבטחון שלהם. השמלאנים הכי שמלאנים יפי נפש מצדיקים כרגע הפצצות בעזה שגובות מחיר של חיי אדם אזרחיים כי הם חושבים שזה הדבר היחיד שיגן עליהם מפיגועים. זה לא עניין של עקרונות מבחינתנו, או של מה שאנחנו רוצים אידיאולוגית או העולם שאנחנו חושבים שהכי צודק- אלה החיים שלנו ואנחנו רוצים לחיות, ואנחנו רוצים שכולנו נחייה. רובם המוחלט של האנשים כאן לא רוצים במוות של אנשים מהצד השני של הגדר בשביל הכיף, הם רוצים את זה כי זה מה שיביא להם בטחון. חשוב לי להבהיר שאני לא אומרים את זה בתור הצדקה לרצון במוות הזה וכי אני חושבים שיש לנו זכות פשוט לזנוח את העקרונות המוסריים שלנו ולהשאיר את האמפתיה בפח. אבל בסופו של דבר גם האנשים הכי טובים שפועלים בשביל שלום ופתרון מדיני ושוקלים גם את החיים של אנשים מהצד השני של הגדר, עושים את זה כי הם חושבים שזאת הצורה שתהיה יותר יעילה בהגנה על החיים שלהם. מבחינת אף אחד כאן זה לא עניין מופשט של עקרונות, גם אם יש לעקרונות שלנו חלק בזה. זה עניין של פחד. ואנחנו מוכנים לוותר על הארץ המובטחת או על זכות השיבה או מה שזה לא יהיה אם זה אומר שאנחנו לא צריכים לפחד שיזרקו אותנו מהבית שלנו, שירצחו אותנו או שיחטפו אותנו או שיאנסו אותנו או את המשפחה שלנו או שלא תהיה לנו יותר מדינה שתגן עלינו מהאנשים שרוצים לעשות את זה או שלא יהיה לנו מספיק אוכל ולא נוכל לבקר במקומות שקדושים לדת שלנו או במקומות שיש לנו היסטוריה בהם. זה לא עניין של תמיכה בהתנגדות אזרחית לאויב רע וגדול, זה עניין של החיים שלנו ומה יקרה לנו ואיזה זכויות יהיו לנו ואולי אם יש לנו מספיק זין לשים היום ועדיין אכפת לנו מלהיות אנשים טובים יש לנו גם אמפתיה כדי לחשוב גם על מי שבצד השני של הגדר ועל העוולות המוסריים שנעשים כאן. זה לא אומר שלא אכפת לנו ושיש הצדקה לפעול רק בשביל עצמנו ולא מתוך מוסר כלשהו, אני חושבים שהאמפתיה והמוסר האלה הם הדרך האפשרית היחידה לפתור את הקונפליקט ושיש לנו מחוייבות להיות תמיד הכי אמפתיים שאנחנו יכולים. אבל בסופו של דבר החיים של כל אחד כאן יכולים להגמר בשניה אם הוא מנסה לפתור את העוולות המוסריים האלה בצורה הלא נכונה, וזה משהו שאנחנו תמיד זוכרים ופועלים על פיו כשאנחנו הכי אמפתיים שאנחנו יכולים להיות. וזה באמת ההבדל בין פעילי שלום ישראלים לבין קווירז פור חמאס: הפחד. התפיסה של הקונפליקט לא בתור משהו עקרוני, אלא בתור מציאות. אנחנו לא רוצים שהטובים ינצחו, גם אם אלה חלק מהשיקולים שלנו- אנחנו רוצים שלום. אנחנו רוצים לחיות.

Another one! They blocked me

I love it when fake people ask me to donate

You know those anime meta posts along the lines of “I was born with pink hair. The doctors told my parents I was a Main Character and ever since my life has not known peace from demons/spirits/sports competitions/harems who find me”

Well I see that, and I raise you this:

An anime boy whose appearance is, by absolutely anyone’s account, completely and utterly average. Mundane hair. Mundane eyes. Not even glasses to set him the tiniest bit apart. A simple, unmemorable, unrecognizable civilian among a backdrop of millions.

And he has a lot of passions, and a lot of ambitions, which he hones every chance he gets. He’s dabbled in sports and archery and cooking and just about anything you could wrap a competition around. And he’s competed in many of these. Every chance he gets. With all of his passion and all of his might.

He’s crushed by the competition every single time.

Until one day–one day something clicks for him. Something that should have seemed obvious from the start and yet never was–as though everyone, including himself, was unwittingly blind to it. It clicks, when he realizes every kid who’s beaten him in competition, every kid who’s gone on to fame and glory and acclaim, has been some candy-haired gel-spiked ridiculously-dressed fucker. 

There’s some trend there that this Main Character boy can’t explain and can’t understand but he decides, this one time, fuck it. He’ll play along too. He’s got a model train competition in four days, and he’s got nothing more to lose. He hits up the department store, buys the pinkest, noxious-est, fruitiest hair dye he can find, the spikiest hair gel available, and the gaudiest clothes on the thrift rack. He enters the model train competition looking like a bubble gum gijinka.

And he wins.

Suddenly, the other candy-haired contestants notice him. They talk to him. They pledge rivalries. Girls notice him. Judges applaud him. Acclaimed model train aficionados offer him internships across the world. He’s hit on something. 

The main cast expands to cover just about every candy-hair cliche in the book: from the mostly-normal-looking demure school girl with the blue hair to the Naruto-est, yelling-est boy with the red-and-green spiked hair. The cool megane senpais, the purple haired tsunderes, suddenly everyone is interested in him. They’re prodigies and upstarts and underdogs and they truly believe that this main character boy is one of them.

So the main character boy maintains his ruse. He touches up his roots at dawn every morning and carefully attends to his gelled spikes and tells absolutely no one about this great, uncanny, unfathomable secret he’s stumbled upon. He wins his competitions left and right. He racks up the acclaim. He’s hailed as a prodigy of all trades, just now bursting onto the scene, and boils to the top of all his candy-haired peers.

He’s rising up, his every dream within his grasp. Until one day he gets a note under his door, taped to an old picture of his Normal Boring self from middle school, that says “You don’t belong”